מטרת ספירת הימים מיום הנפת העומר:

לכל אחד מהחגים והמועדים בלוח השנה העברי קבעה התורה תאריך קבוע. כך למשל: יום תרועה נופל תמיד בא' בתשרי, וחג המצות תמיד נופל בט"ו בניסן. החג היחיד שהתורה לא קבעה לו מועד קבוע הוא חג השבועות.

במקום תאריך קבוע, התורה מצווה אותנו ב'מצוות עשה' לספור חמישים ימים, הבאים בתור "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת" (דברים ט"ז, ט')החל מיום שמוגדר בתורה כ"מָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", או כ"הָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה", ולסיים את הספירה ביום חג השבועות, שצריך להיות ממחרת השבת השביעית:

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַה' (ויקרא כ"ג, ט"ז).

מזאת, ברור כי מטרתה של ספירה זו, הינה להודיע את מועדו של חג השבועות, שלא קבעה לו התורה תאריך קבוע, אלא הוא יכול לפול בכל שנה בתאריך אחר, ובלבד שהוא ייפול ביום שמוגדר כ"מחרת השבת השביעית".

מה היא "השבת" ומה היא "מחרת השבת"?

פירוש על דרך הפשט, מחייב להבין שמשמעות המילה הַשַּׁבָּת מיוחסת לשבת בראשית, כלומר ליום השביעי בשבוע, וזאת בשל ה"א הידיעה, המיידעת את המילה 'שבת', ומחייבת שזו תהיה שבת ידועה וברורה, וזו יכולה להיות רק היום השביעי בשבוע. שלושת הרגלים מוגדרים כשבתון ומקרא קודש, ואף פעם לא הוגדרו כשבת בספר התנ"ך.

מכאן מתקבל כי  ספירת חמישים היום מתחילה תמיד ביום ראשון בשבוע (זאת אומרת היום לאחר השבת, כלומר "מחרת השבת") וחג השבועות תמיד מתקיים ביום ראשון בשבוע, שהינו "מחרת השבת השביעית".

אז מתי מתחילים לספור?

על פי התורה התחלת הספירה הינה תמיד ביום ראשון בשבוע שבתוך חג המצות, בעוד שביהדות הרבנית מתחילים לספור ביום שלאחר היום הראשון של חג המצות, כלומר ט"ז בניסן. מכאן, שספירה זו מסתיימת גם בתאריך קבוע בלוח השנה (ו' בסיוון), בעוד שהתורה לא קבעה למועד זה תאריך קבוע.

בעקבות כך נוצר פער בספירה בין היהדות הקראית לבין היהדות הרבנית. להלן הסבר המתאר את שתי הספירות וההבדל ביניהן:

נניח כי חג המצות מתקיים ביום שני.

• לפי הספירה של אחינו הרבניים (שבה מגדירים את המועד כשבת) הספירה מתחילה לאחר חג המצות, כלומר ביום שלישי לשבוע.
• לפי הספירה שלנו, הספירה מתחילה לאחר השבת  בתוך שבעת הימים של חג המצות, כלומר ביום ראשון לשבוע.

מדוע צריך לספור החל מיום ראשון ולא ממחרת המועד:

1. שבת היא שבת, כלומר היום השביעי בשבוע. ואין כל בסיס או אחיזה בכתוב לטענה הרבנית כי חג הינו שבת, שממנה צריך להתחיל לספור. המפתח להבנת הטענה השגויה של הספירה התלמודית  נמצא בהבנת המילה "השבת".
2. ה"א הידיעה במלה הַשַּׁבָּת מתכוונת לשבת בראשית ולא לכל שבת. כלומר יום השבת ולא למועד.
3. במידה ולא מיום ראשון בשבוע, מחרת השבת, הרי שלמרות שיש שבע שבתות בראשית, בספירה, אך ספירה זו לא עולה בקנה אחד עם הכתוב שמצווה כך:"עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַה'". כלומר, הספירה הרבנית לא מסתיימת לאחר השבת השביעית לפי הכתוב בתורה, מכיוון שהיום לפני חג השבועות לפי ספירתם אינו שבת!
4. אם לפי פרשנות הרבניים, החג הוא שבת, הרי שהם סופרים לכל הפחות שמונה שבתות, שכן יש להכליל את שביעי עצרת (שביעי של פסח) בספירה, בנוסף לשבתות בראשית שבתוך ימי הספירה, ואז בלי ספק יש לפחות 7 שבתות בראשית ובנוסף מועד אחד, כלומר שמונה שבתות לפי גישתם.
5. התורה מצווה אותנו "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ". כלומר, לא נדרש רק שיהיו שבע שבתות בתוך הספירה, אלא שהם יהיו בתור שבועות שלמים. ושבוע, להבדיל משבוע ימים, הוא תקופת הזמן שבין יום ראשון לבין יום שבת.
6. לא לחינם התורה לא הגדירה מועד קבוע לחג השבועות. הסיבה היא שמכיוון שהתחלת הספירה היא אינה בתאריך קבוע – אין גם תאריך קבוע לסיום, אלא רק יום קבוע לסיום "מחרת השבת", כלומר יום ראשון.
7. מהתיאור התנ"כי היחיד לספירת העומר, אותו מוצאים בספר יהושע, למדים כי בני ישראל אכלו "מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח"(יהושע ה', י'-י"א), אכילת הפסח מתקיימת בערב ה-14 בניסן, ומחרת הפסח הוא היום שלאחר קרבן הפסח, כלומר היום הראשון של חג המצות ה-15 בניסן. אילו היה הפרוש הרבני נכון ויום הנפת העומר הוא אכן ה-16 בניסן, אז בני ישראל אכלו מתבואת הארץ קודם ליום בו הותר להם. ולכן במקרה זה שערב הפסח היה ביום שבת, הנפת העומר הייתה גם ממחרת השבת בשבוע וגם ממחרת החג.

המחשה של שיטות הספירה

מתי סופרים את הימים מיום הנפת העומר ?

הספירה צריכה להתבצע בזמן תפילת הבוקר ולא בזמן תפילת הערב היות וכתוב: "...מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה", שמשמעותה הקרבת לחם הביכורים שהתבצעה בבוקר ועל כן הספירה מחויבת להיות גם בבוקר ולא בערב. זהו הבדל נוסף בין היהדות הקראית לבין הרבניים, שמתחילים את ספירתם מהערב.

ימי הספירה כימי שמחה

את הימים עד לחג השבועות שמיוחס לקבלת התורה בהר סיני, מאת בורא עולם, החשיבו חכמינו ע"ה כימי שמחה כפי שמוסבר בספר 'יריעות שלמה', הפרק הראשון היריעה ההא', עמוד 40,ספר שנכתב ע"י החכם שלמה בן אפידה הכהן בשנת ה'תרכ"ב (1860), בקושטא (איסטנבול):

"ומה שציווה הכתוב בספירת חמישים יום, אלה הוא כי מטבע האדם בהיותו מקווה לאיזו טובה מונה ימים ושעות ודקים לקרב יום הטובה אליו. וידוע כי תכלית החמישים יום הוא היום שנגלה הקדוש ברוך הוא לעמו על הר סיני, וכמו שהבטיח הקדוש ברוך הוא למשה רבינו עליו השלום בסנה בתחילת היגלותו לו כמו שכתוב: "בְּהוֹצִיאֲך את-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים, עַל הָהָר הַזֶּה (שמות ג, י"ב)"

נוסף על כך, תקופת האביב, הפריחה שיש בה, והקציר שבא בה בעת שקוצרים את הקציר, את יגיע העבודה של השנה, הינה תקופה שבה האדם נמצא בשיא אושרו, וחייב להודות לאל יתברך.

מנהגי תפילה בשבע השבתות של ספירת העומר:

בתפילת שבע שבתות, נהגו להוסיף קטעים רבים שמלמדים על שמחה, המבטאת את שמחת הקציר, בעת ימי הספירה.

מעבר לתוספות שאנו מוסיפים בתפילת הבוקר בשבת, נהוג לקראת שקיעת השמש להגיע לבית הכנסת ולקרוא את פרק קי"ט בתהילים המתחיל במילים "אשרי תמימי דרך", ואחריהם ט"ו שירי המעלות מספר תהילים המרמזים על הדבקות בתורה וההליכה בדרכיה, שכן בכל אחד מהפסוקים מרומזת התורה במילה אחרת.

נערך על ידי הרב משה פירוז.