כפי שהסברנו כאן, תורה אחת יש לעם ישראל – התורה הכתובה. אותה תורה שמשה נביאנו עליו השלום קיבל מאת בורא-עולם ית"ש, ושניתנה לבני ישראל במעמד הר סיני. התורה היא תמימה ומושלמת.

האם התנ"ך זקוק למפרשים?

כל דבר זקוק לפירוש, קל וחומר התנ"ך שלרוב נכתב בתמציתיות ומכיל מידע רב. הפירוש הוא תוצאה בלתי נמנעת של כל דבר שאנו כבני אדם עושים, בין אם זה לקרוא ספר או להאזין למוזיקה או לראות חפץ. על מנת להשיג השגה אמִתית את רצון בורא העולם ית"ש ואת כוונותיו בנתינתו לנו את כלל מצווֹתיו, עלינו לפרש את המקרא על פי פשטו. בהיותנו בני אדם, ולכן מוגבלים בהבנתנו בדברים מסוימים שברומו של עולם – אפילו המחוננים ביותר שבינינו לא יוכלו להבין נכונה את כל אשר נכתב בתנ"ך, ללא העזרות בהיקש המבאר את הכתוב.

כיצד מפרשים?

פירוש התורה חייב להישען על שלושה יסודות על מנת שיהיה זה פירוש אמיתי ונכון, המגיע לפשט הכתוב: הכתוב, ההיקש וסבל הירושה.

א. הכתוב

הכתוב הינו כלל המצוות הכתובות בתורה הקדושה, "מצוות עשה" וכן "מצוות לא תעשה", ובנוסף כלל הכתוב בתורה, בנביאים ובכתובים, אף אם אין בהם מצוות.

ב. ההיקש

ההיקש הינו הדרך בה לומדים ומפרשים את חוקי התורה על ידי השוואתם לחוקים אחרים שבתורה, או לביטויים אחרים. ובכך מתאימים אותם לכל עת וזמן, מבלי להוסיף או לגרוע מהכתוב. לדוגמא אם נאמר: "ארור משגה עיוור בדרך" (דברים כ"ז, י"ח), ההיקש הוא: אסורים כל ענייני הערמה וההעלמה במשא-ומתן בין בענייני מסחר, עסק וכל דבר אחר.

ג. סבל הירושה (או ההעתקה המשתלשלת)

מסורות או מנהגים, (כגון: השחיטה, המילה והנשואין) העוברים מדור לדור בתנאי שאינם סותרים את הכתוב בתורה הקדושה.    
מצוות אלה כתובות והתורה לא הרחיבה עליהם את הביאור ואופן עשייתם והניחה הדבר על המנהג הקדום.

מה הוא ההיקש?

חכמינו, זכר צדיקים לברכה, לימדו אותנו כי ישנם מספר "כלים" אשר מקלים עלינו להבין טוב יותר את הכתוב בתנ"ך. סוגי ההיקש השונים הם כלים כאלה, אשר מאפשרים לנו בעזרת ההיגיון הבריא שלנו להבין דברים.

      ישנם חלוקות שונות של מיני ההיקש לסוגים. החלוקה המקובלת היא ל-7 מיני היקש: א. סתום במקומו ומפורש במקום אחר; ב. מדין הכלל יודע הפרט; ג. היקש הערך (גזרה שווה); ד. היקש קל וחומר; ה. היקש כוח הדיבור; ו. היקש ההגברה; ז. היקש משפט הדימוי.

      דוגמא לסוג אחד של היקש הינו היקש "סתום במקומו ומפורש במקום אחר", כלומר אם יש דברים שסתומים (כלומר לא מובנים) במקום אחד בתורה, אך מפורשים (כלומר מבוארים) במקום אחר בתורה, אנחנו יכולים להקיש מנושא לנושא כדי להבין את המצווה בשלמותה. דוגמא להיקש מסוג זה, הינה בעניין השעטנז:  בספר ויקרא נאמר "וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ", (ויקרא י"ט 19) אך לא מוסבר באותו המקום מה הוא שעטנז, ואולם ההסבר נמצא בספר דברים "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז – צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו", (דברים כ"ב 11) המסביר לנו ששעטנז זה ערוב של המינים צמר ופשתים.

      דוגמא לסוג אחר של היקש הינו היקש "קל וחומר". אנו משתמשים בהיקש הזה כאשר יש מצבים שהתורה הבהירה לנו מה הדין במצב-דברים שהוא קל, אך לא הבהירה לנו דבר על מצב-הדברים החמור ממנו. במקרה כזה אנחנו יכולים להקיש ולהגיד שאם הדבר הקל אסור, אז קל וחומר שהדבר החמור יותר יֵאָסֵר גם כן. כך למשל: התורה הבהירה לנו איסור עריות עם הנכדה באומרהּ: "עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן, כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה", (ויקרא י"ח 10)אך לא נמצא בכל התורה איסור עריות בנוגע לבת עצמה. במקרה כזה אנו משתמשים בהיקש קל וחומר ואומרים שאם הדבר הקל יותר (כלומר הנכדה שהיא רחוקה יותר) אסור, אז גם הדבר החמור יותר (כלומר הבת שהיא קרובה יותר) אסור אף הוא.

      מי שחננוֹ ה' בשכל טוב ובהבנה, זוכה להבין ולפרש, ואם לא הבין או שיש לו ספק, אז הוא נזקק לפרשנות חכמינו אשר תבהיר ותסביר את רצון התורה. מי שלא זכה ללמוד, זקוק לעזרתו של אדם משכיל ומבין יותר, בתנאי שהמפרש הוא איש חכם, ישר, נאמן לדברי התורה ולרצון האל.

האם ניתן "לשחק" בהיקש?

מכיוון שהעיקרון הבסיסי של היהדות הקראית הוא לעשות את רצון הבורא יתברך שמו, אסור לנו בתכלית "לשחק" בהיקש כדי להגיע לתוצאות רצויות לנו! אנחנו צריכים להשתמש בו כדי לפרש ולהבין את התורה וללמוד דבר מדבר אחר. אחינו הרבניים קיבלו את עניין ההיקש בנושאים רבים ופועלים לפיו, אך לא קיבלו אותו לנושאים כמו עניין העריות, ובכך הם משחקים בהיקש, דבר פסול בתכלית. מצב זה התיר להם עריות אסורות (כמו הדוד).

האם בידינו לשנות או לבטל מצווֹת מן התורה?

התפיסה היהודית-הקראית מאז ומעולם הייתה שאסור לנו בתכלית לשנות או לבטל מצווֹת מן התורה!  התורה ציוותה אותנו להקפיד על שמירת המצווֹת לפי כוונת האל, כפי שהתבטאה בנוסח הכתוב של המקרא בלבד. אסור להוסיף, אסור לגרוע ואסור לשנות או לבטל מצווה. אלוהים ית"ש הוא אשר ציווה את המצווֹת והוא אשר אסר עלינו את השינויים. כך למשל במצוות הללו: "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם,וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ" (דברים ד' 2); "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם,אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת – לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דברים י"ג 1).

      כל הנביאים שאלוהים שלח לבני ישראל כתבו אך ורק את אשר התנבאו ולא הוסיפו ולא שינו דבר. חכמינו זכרם לברכה, ביושרם הטבעי, בנאמנותם לאמת, במצפונם וברצונם העז – מילאו את חובתם וּפֵרְשׁוּ את מצווֹת התורה כלשונן ואך ורק על פי הפשט, כלומר על פי כוונת הכתוב בתורה ללא תוספות של רמז, סוד ודרש.פרשנות פשט אינה פרשנות מילולית, אלא היא פרשנות שמודעת לכך שלעִתים ישנם ביטויים שפירושם הנכון חורג מהמשמעות המילולית של הכתוב ושאין להבינם מילולית. היא מחויבת למה שכתוב במפורש, לנושאים של סבירות היסטורית, לחוקי הלשון, לרציונאליות (היגיון), להקשר של הפסוקים והנושאים הנדונים ולדרך-הארץ, כלומר דרכם של בני האדם ושל העולם כפי שאנחנו מכירים אותו.ואולם, בכל זאת קיימים הבדלי פרשנויות קלים בין חכם לחכם אחר. השוני יכול לנבוע, למשל, מגישה מקלה במצווה או מגישה מחמירה או מהבנה שונה.

      לפעמים כוונת המצווה לא כל כך ברורה לאדם והחכמים מתלבטים איך לפרש מצווה מסוימת. במצב כזה כל אחד חושב על רעיון מסוים. ייתכן שהרעיונות סותרים זה את זה. לפעמים כל הרעיונות מתקבלים על הדעת, אך איש לא יכול לקבוע בהחלטיות שרעיונו הוא הנכון ביותר. אסור לנו להטעות אחרים ולקבוע דבר שאיננו ברור די צורכו. לכן, אנו היהודים הקראים, מקבלים את פרשנויות חכמינו זצ"ל בהבנה ובתנאי שהן תואמות את ההיגיון האנושי ואת השכל הישר בביאור הכתוב בתורה.

פרשנות חכמי אחינו הרבניים

לעומתנו, אחינו הרבניים הערימו על עצמם "צבא" של "קדושים" וייחסו להם מעמד של שליחי הקדוש-ברוך-הוא. ברור הדבר שלא ייתכן שמצווה מסוימת כתובה בתורת משה שבכתב, אולם אותה מצווה מפורשת על ידי חכמי אחינו הרבניים באופן שסותר לגמרי או משבש את המובן עד כדי שינוי מהותי וריחוק מאוד מכוונת הכתוב ומן הפשט. בנוסף לכך, חכמי הרבניים הסמיכו את עצמם להיות פוסקים למצווֹת התורה ומחייבים את המאמינים בהם לעשות בדיוק את אשר קבעו – והוא דווקא לא נכון. עד כדי כך שהם אמרו שאפילו אם הם יגידו על הימין שמאל ועל השמאל ימין, על הציבור להקשיב לדבריהם,[1]ואפילו אם יגיד להם אלוהים ית"ש במפורש שהם טועים, אין לשמוע לאלוהים.[2]

באיזו מידה אנו מקבלים את מה שנקרא "תורה שבעל פה"?

אין ספק כי כל הפרקים (מסכתות) שכתבו חכמי אחינו הרבניים בנושאי חוכמת החיים, המוסר, יחס איש לרעהו והערכים הנעלים של היהדות – הם נעלים ומקובלים עלינו ברובם, למרות שהם משתמשים באגדות ומשלים כדי להמחיש את הנושאים שמדברים עליהם.

      הבעיה הגדולה מתחילה כשמגיעים לפרשנות הנוגעת לאופן עשיית המצווֹת, לזמן העשייה וכדומה. פרשנותם מְשַׁנָּה לגמרי את מכלול המצווה ומהותה – הם הוסיפו "מצווֹת", הוסיפו חיובים שונים למצווֹת, ללא צורך וללא הצדקה, ביטלו מצווֹת חשובות או שינו אותן וחייבו כל מאמין ללכת אך ורק לפי קביעתם בדיוק, כאילו מצווֹת אלו ניתנו, חלילה, על ידי בורא-עולם, ית"ש, כתורה מסיני ומעמדן עולה, חלילה, על מצווֹת התורה שבכתב.

מה אנחנו לא מקבלים מפרשנויות חכמי התלמוד?

אנו דוחים ולא מקבלים כל פרשנות שאינה תואמת את הכתוב או שינויים המשפיעים על מהות המצווה ועל כוונת הכתוב. בהרבה מצווֹת מהותיות כמו שבת, עֲרַיוֹת, הלכות טומאה וטהורה, אופן קביעת ראשי חודשים ומועדי החגים – חלק גדול מהלכות הרבניים לא מקובל עלינו בכלל ואף אנו דוחים אותו על הסף.

הרק שיבושים אלה קיימים?

קיימים שיבושים רבים בהלכתם של הרבניים, ופרשנויות הסותרות את התורה. הם המציאו והוסיפו הלכות רבות שאינן קיימות בתורה ובכל זאת מחייבות לטענתם את מאמיניהם. למרות הפגיעה הקשה במצווֹת התורה הם חושבים את עצמם "היהודים" בה"א הידיעה ומי שאינו מאמין בפרשנותם נחשב לדעתם "כופר" או לפחות "לא יהודי". מצב זה אינו פשוט להתמודדות אך אפשרי, אם יודעים שהולכים בדרך הישר, אף שהיא לא דרך הרוב.

פירוט חלק מהמצוות ששובשו ע"י אחינו הרבניים

1. עניין השבת – היתר עבודת "גוי של שבת"– התורה ציוותה במפורש איסור כל מלאכה וכל עבודה בשבת הן בשכר והן ללא תמורה על ידי האדם עצמו או על ידי בן-משפחה או על ידי עובד-בית, כמו: עבד, אמה וגר. ראו שמות כ' 9: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה – אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ".בימינו הם נקראים: עובד שכיר, עובד זר, תושב ארעי או אזרח לא יהודי. על-פי פרשנות אחינו הרבניים, מותר להעסיק את אלה האחרונים בשבת ומלאכתם "כשרה" בשבת. דבר שאינו מתאים כלל לפשט הכתוב או לכוונה העולה ממנו.
2. חיוב הדלקת נרות שבת– הרבניים חייבו נשים נשואות ובנותיהן להדליק נרות שבת לפני כניסת השבת והם משאירים את הנרות דולקים במשך שעות ערב שבת. ולא רק זאת, אלא שהם אף הגדירו הדלקה זאת כמצווה. ואולם, אין בתורה מצווה להדליק נרות שבת, ובוודאי שאין לברך על כך, ומי שמברך עושה עבֵירה גדולה, שהרי הוא מוסיף לתורה ולמצווֹתיה. ידוע כי הברכה על הנר נוספה אצל הרבניים רק בסביבות המאה העשירית לספה"נ, כחלק מהמאבק ביהודים הקראים ובתנועה הקראית שאליה הצטרפו מאמינים רבים.[3]
3. יחוס היילוד אצל אחינו הרבניים– ע"פ התורה במפורש הצאצאים מיוחסים לאביהם ולא לאמם והתורה מגדירה איש ישראלי כמי שנולד לאב יהודי אך לא כך מי שנולד רק לאם ישראלית ולא לאב ישראלי.[4]כך למשל, דוד בן ישי, מלך ישראל, נחשב ישראלי ויהודי למרות שמוצאו מרות המואביה. אולם, על פי ההלכה שהמציאו הרבניים, הצאצאים מיוחסים לאִמם.